פסק-דין בתיק ת"א 5280-08

1.ההליך

עניינו של ההליך בתביעות סותרות, של מדינת ישראל, של המבקש ושל המשיבים, שהינם יורשי המנוח סלימאן מחמד סאלם אל עוקבי ז"ל, שהוגשו לפקיד הסדר המקרקעין באזור הדרום, והועברו לבית משפט זה להכרעה, ביחס לחלקה 1 בגוש 400407  נגב.

לפי בקשת המבקש הוחלט, בהסכמת הצדדים, לדון תחילה במחלוקת שבין המבקש ובין המשיבים, המיוצגים על ידי עו"ד יוסף ברד, על מנת לאפשר למבקש, אם יזכה בבקשתו, להגיע להסדר פיצויים עם המדינה, בשים לב לכך, שהתביעה של המבקש הינה מכוח טענה לזכויות שהיו לו מקדמת דנא, בעוד שזכויות יורשי המנוח אלעוקבי ז"ל, הינן מכוח טענתם שרכשו זכויות במקרקעין הנ"ל מסבו של המבקש, מוחמד סאלם אל עמארי ז"ל (להלן: "אל עמארי"), שמכוחו תובע המבקש את זכויותיו.

אין מחלוקת שהייתה עסקה בין המנוחים אל עוקבי ז"ל ואל עמארי ז"ל, לפיה קיבלו אל עמארי ועזבונו מאלעוקבי ז"ל, בשני שלבים,  סכום של 81 לירות מנדטוריות  בשנת 1946, שכנגדם מסרו אלעמארי לאל עוקבי את החזקה והשימוש במקרקעין הנ"ל.

המחלוקת בין הצדדים היא, כי לטענת יורשי אל עוקבי ז"ל המקרקעין נמסרו להם על ידי אל עמארי ז"ל במכר חוזר שניתן היה לביטול כנגד החזרת הסכום הנ"ל תוך שלוש שנים בלבד, ומשלא הוחזר הסכום הנ"ל במועד הנ"ל, הפך המכר החוזר למכר מוחלט, בעוד שהמבקש טוען שמדובר בעסקת הלוואה במשכון, לפיה נמסרו המקרקעין לאל עוקבי כמשכון, תוך מתן זכות שימוש במקרקעין עד להחזרת אותה הלוואה, שאותה ניתן היה לפרוע בכל עת, גם לאחר חלוף שלוש שנים, ולהחזיר לעצמם את החזקה והשימוש באותם מקרקעין, כנגד החזרת אותה הלוואה. 

2. לטענת המבקש:

1. סבו המנוח של המבקש קיבל בנובמבר 1946 סכום של 81 לירות מנדטוריות מאל עוקבי ז"ל. התשלום בוצע בשני שלבים, כאשר ביום 23.11.46 שילם מוריש של המשיבים 60 לירות מנדטוריות לנושה של אל עמארי (סבו של המבקש), וביום 30.11.46, שילם מוריש של המשיבים עוד 21 לירות מנדטוריות לבנו של אל עמארי, עבור יורשיו של אל עמארי. 
2.  כנגד הכספים הנ"ל, קיבלו אל עוקבי ו/או יורשיו חזקה וזכות שימוש במקרקעין עד להחזרת הכספים הנ"ל, כשלדברי המבקש, המקרקעין נמסרו לאל עמארי כמשכון עד להחזרת הכספים הנ"ל שניתנו לו כהלוואה ללא ריבית, שכנגדה מסר הממשכן את האדמה שבבעלותו לנותן ההלוואה, לצרכי עיבוד, בלי להעניק לנושה זכויות אחרות באדמה וכאשר הממשכן פודה את המשכון, חייב הנושה  להחזיר לו את האדמה.
3. בין המבקש לבין המשיבים או חלקם, נערך לטענת המבקש, הליך של משפט בדואי בתיווך מכובדים מהמגזר, אשר קבעו, כי החלקה הייתה ממושכנת לטובת המשיב 1, וכן, כי על מנת להסיר את המשכון, יהא על המבקש לשלם למשיבים סכום של 1,200 דינרים, ולאחר תשלום זה, על המשיבים לוותר על תביעתם בפני פקיד ההסדר.
4. לטענת המבקש, הוא הפקיד את הכסף אצל המכובדים (תצהיריהם הוגשו וסומנו ת/2, ת/2א', ת/2ב והתרגום בת/3), אך המשיבים סירבו לקבלו. לדבריו, מהות הזכות שהוא תובע - בעלות על החלקה, גוברת על מהות הזכות שתובע המשיב 1 - שהיא זכות של משכון, במיוחד כאשר המשיבים סירבו להסכים לפדיון המשכון.
5. לאור זאת, טען המבקש, כי יש להשיב לידיו את החלקה, ובה במידה והם ימשיכו בסירובם לקבל את כספי פדיון המשכון, על בית המשפט ליתן הוראות להפקידם.
6. לטענת המבקש, שלושה מסמכים שנערכו בקשר לעסקה, שרוכזו במסמך - ת/2, מעידים על כוונת הצדדים לעסקה, כאשר מסמכים אלה מהווים הסכם משכון, הן לגבי העסקה הראשונה והן לגבי העסקה השנייה, ומעולם לא בוצעה עסקת מכר או מכר חוזר.

      עסקה זו כללה 3 שלבים, כלהלן:

א.      עסקת "רהן"  (משכון)  שנחתמה בשנת 1943 בין סבו של המבקש וצד שלישי- אבן מחמד ג'עבאס שאקר (להלן: " שאקר").

ב.      עסקה בין בנו של שאקר  למוריש של המשיבים, המהווה הסבה של המשכון, לאותו מוריש של המשיבים, שנעשתה ביום 23.11.1946.

ג.                    תשלום נוסף של 21 ג'ניה פלסטיני, ניתן כתוספת למשכון על ידי מוריש המשיבים, אשר נכנס לנעליו של שאקר, ביום 30.11.46.

עוד הוסיף המבקש, כי מהאמור, ניתן ללמוד כי נעשה הסכם שעבוד (רהן), המאפשר לשאקר ליהנות משימוש בחלקה למשך 3 שנים, ובה במידה ומחמד לא יפדה את המשכון בתום התקופה, תישאר האדמה בידי שאקר- מקבל המשכון, עד שישולם החוב, שאותו ניתן לשלם בכל עת, גם לאחר שלוש שנים, ולקבל כנגד תשלום החוב את החזקה והשימוש באדמה.

כמו כן, טענת המשיבים, כי ההסכם הראשון מהווה מכר או מכר חוזר, עומדת בסתירה לסעיף 118 למג'לה, לפיו מכר חוזר הוא מכר שיש עימו תנאי של החזרת הממכר על ידי הקונה, לכשיחזיר המוכר את המחיר, וכן שיש למכר חוזר מאפיין של מכר, לאור זכות השימוש, ומאפיין של משכון, הואיל והקונה אינו רשאי למכור את הממכר.

7. לטענת המבקש, בכל מקרה, גםלפי תרגום המסמכים של חליל אבו רביעה וגם לפי תרגומו של עו"ד שחאדה איבן ברי, מסמך ת/2 מעיד על כך שהצדדים קבעו במפורש, כי בה במידה והסכום לא יוחזר בתום שלושת השנים, אזי כל עוד הסכום לא יוחזר, תישאר החלקה לשימושו של המשיב 1, ולאחר התשלום תוחזר לבעליה. לאור זאת, בהתאם לת/2 מעולם לא הייתה עסקת מכר או מכר חוזר כפי שטוען גם המשיב 11.